על החוף הזה, שממנו אנחנו מביטים אל הים, נקשרו שתי אהבות שקשה לחשוב על שתיים רחוקות זו מזו יותר. שתיהן מן המפורסמות בתולדותינו, שתיהן נקשרות לקיסריה, ושתיהן מלמדות אותנו, כל אחת בדרכה, על מה באמת עומדת זוגיות. נעמוד רגע מול הים וניזכר בהן.
הראשון הוא בונה העיר עצמו. הורדוס, שהקים כאן עיר יש מאין על חול פתוח, שיצק אל תוך הים בטון שמתקשה במים ובנה נמל במקום שלא היה בו מפרץ, אהב אישה אחת יותר מכול. את מרים החשמונאית, נכדת בית מלכות, נשא בשנת 37 לפנה”ס, והיא הייתה יפת מראה ומיוחסת. הורדוס, שידע לכפות את רצונו על אבן ועל ים, לא ידע לכפות אותו על לב אחד. יוסף בן מתתיהו מספר שהחשד והקנאה כרסמו בו עד שציווה בסתר שאם ימות, תומת גם מרים אחריו, שלא תהיה לאיש אחר (קדמוניות היהודים, ספר טו). כשנודע לה הדבר קפאה אהבתה אליו, וכשקפאה שלה גברה קנאתו שלו, עד שהעליל עליה ושלח אותה אל מותה בשנת 29 לפנה”ס, והיא בת עשרים וחמש.
מלך שכבש הכול חוץ מלב אחד
וכאן מתחיל החלק שקשה לשאת. הורדוס, שהרג את אשתו בידו, לא הצליח לחיות בלעדיה. יוסף בן מתתיהו מתאר שאחרי מותה שקע ביגון, קרא בשמה, וציווה על משרתיו להזמין את מרים כאילו היא עדיין חיה. האיש שבנה את קיסריה ואת הנמל, את מצדה ואת הרחבת הר הבית, לא הצליח לבנות דבר אחד: אהבה שמחזיקה. הכוח שהקים לו ערים הוא שהחריב לו את הבית. מה מחזיק זוגיות, אם לא כוח ולא יופי ולא ייחוס?
את התשובה נמצא על אותו חוף עצמו, כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר, אצל זוג שלא היה לו דבר. רבי עקיבא היה רועה צאן פשוט ובור, ורחל, בת אדונו כלבא שבוע, ראתה בו את מה שאיש לא ראה. היא נישאה לו בסתר בתנאי אחד, שילך ללמוד תורה. כששמע אביה גירש אותה מביתו והדיר אותה מנכסיו, והשניים חיו בעוני כזה שישנו על התבן, והוא לקט את הקש משערה, ואמר לה שאם יזכה יקנה לה יום אחד “ירושלים של זהב”. יש אף מסורת שרחל מכרה את שיער ראשה כדי לממן את לימודו (ירושלמי שבת פרק ו). ואז יצא ללמוד, שתים עשרה שנה, ועוד שתים עשרה, עשרים וארבע שנים בסך הכול, וחזר גדול חכמי הדור ועמו עשרים וארבעה אלף תלמידים (כתובות סב ע”ב).
שלי ושלכם שלה הוא
הרגע הגדול הגיע דווקא בשובו. כשקרבה אליו רחל בבגדיה הבלים ניסו התלמידים להרחיק את האישה הענייה, ורבי עקיבא עצר אותם ואמר משפט שנאמר עד היום תחת כל חופה: “הניחו לה, שלי ושלכם שלה הוא” (כתובות סג ע”א). כל התורה שלי וכל התורה שלכם, אמר, שייכת לאישה הזאת שהאמינה בי כשלא היה עדיין במה להאמין. גם שם אביה מספר סיפור: כלבא שבוע נקרא כך, לפי המסורת, מפני שכל מי שנכנס לביתו רעב ככלב יצא ממנו שבע. אב שדלתו הייתה פתוחה לכל רעב, וסגר אותה דווקא בפני בתו, עד שבא לימים וביקש את סליחתה.
לפי המסורת חתם רבי עקיבא את חייו כאן, בקיסריה עצמה, כשסרקו הרומאים את בשרו במסרקות ברזל והוא קורא קריאת שמע. ומולו, על אותו חוף, שרידי ארמון השונית של הורדוס, אותו ארמון שחדר אל תוך הים ובמרכזו חצב המלך בריכת מים מתוקים בלב המים המלוחים. הורדוס ידע להמתיק אפילו את הים, אבל לא אהבה אחת. נעמוד רגע ונשווה. הורדוס יכול היה לצוות על הים ועל האבן, ואת האהבה שרצה בה יותר מכול איבד בידו, ומה שבנה כאן הפך לחורבות שהים מלקק. רבי עקיבא ורחל לא יכלו לצוות על דבר, לא היה להם אלא אמונה זה בזה ונכונות לתת ולחכות, ומזה בנו בית שעומד עד היום. זוגיות, מסתבר, אינה נבנית בכוח לכבוש אלא ברצון לתת. את שתי האהבות אפשר לפגוש כאן, על חוף אחד, וכל זוג בוחר על איזו מהן לבנות את שלו.