יש שיר אחד שכמעט כולם יודעים לזמזם, גם מי שלא יודע היכן נכתב. “אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים”. השיר נקרא “הליכה לקיסריה”, ואת המילים האלה כתבה חנה סנש כאן, על החוף הזה ממש, בקיבוץ שדות ים שלמרגלות קיסריה.
שדות ים הוקם בשנת 1940, בראשיתו כקבוצת דייגים על חולות קיסריה. חנה, שעלתה לארץ בשנת 1939 מהונגריה ולמדה תחילה בבית הספר החקלאי בנהלל, הצטרפה לשדות ים בשנת 1941. שנה לאחר מכן, בשנת 1942, מול אותו חול ואותו ים, נולד השיר. יש בו שקט גדול, כמעט תפילה, של אדם שעומד מול הנצח של הטבע ומבקש שלא ייפסק.
מי שביקשה שלא ייגמר
וכאן נכנס הניגוד שקשה לשאת. השיר מבקש שהחול והים לא ייגמרו לעולם, אבל חייה של הכותבת נגמרו מהר מאוד. במרץ 1944 צנחה חנה סנש ביוגוסלביה, מעבר לקווי האויב, יחד עם חבריה הצנחנים, כדי לסייע ליהודי אירופה תחת הכיבוש הנאצי. בחודש יוני חצתה את הגבול להונגריה מולדתה, נתפסה כמעט מיד, ונחקרה בעינויים חודשים ארוכים, ולא הסגירה איש מחבריה. ב-7 בנובמבר 1944 הוצאה להורג בבודפשט. היא הייתה בת עשרים ושלוש בלבד.
מה מבקש אדם צעיר שכותב “שלא ייגמר לעולם”? אולי דווקא מי שחש שהזמן שלו קצר יודע להעריך את מה שנמשך מעבר לו. החול והים היו כאן לפניה ונשארו אחריה, והיא, שידעה אולי בלבה מה צפוי, בחרה לכתוב על הדבר שאינו נגמר.
כמו רבי עקיבא
בחוף הזה מהדהד סיפור רחוק. כאלף ושמונה מאות שנה לפני חנה סנש עמד כאן, מול רומא, רבי עקיבא. לפי המסורת נכלא והוצא להורג בקיסריה עצמה, ובשעה שסרקו הרומאים את בשרו במסרקות ברזל קרא את קריאת שמע, ואמר שכל ימיו ציפה לרגע שבו יוכל לאהוב את בוראו “בכל נפשך”, אפילו במחיר הנפש עצמה. הוא לא נאחז בעוד יום של חיים. הוא בחר להתחבר אל הנצח.
משהו מן הבחירה הזאת שב וניעור בחנה סנש. כשצנחה מעבר לקווים היא ידעה היטב שאולי לא תשוב. היא לא הכחישה את הפחד, אך הלכה בכל זאת, מפני שהבינה שערכם של חיים אינו נמדד רק באורכם אלא במה שהם מחוברים אליו. את הידיעה הזאת אפשר לשמוע בשיריה. באחד מהם, שנכתב סמוך לסופה, היא ברכה “אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות”, ברכה על מי שמוכן להישרף כדי להצית אור גדול ממנו. אדם שקושר את חייו הקצרים לאידיאל נצחי קונה בהם חלק בדבר שאינו נגמר, בדיוק כמו החול והים שעליהם כתבה. היא נלחמה מלחמה של בן חלוף מול הזמן, וידעה שדווקא הנכונות לשלם היא שמחברת אותה אל מה שנשאר.
החוף שנשאר
נעמוד רגע על אותו חול. הוא לא השתנה. אותם גלים, אותו רשרוש של מים, אותה שקיעה. אבל מאז שהיא ישבה כאן וכתבה, הפך החוף הזה למקום שיש בו זיכרון. השיר קשר בין הים לבין אישה אחת שבחרה לצאת אל הסכנה למען אחרים.
בשנת 1945, לאחר שנודע על מותה, הלחין דוד זהבי את המילים, והשיר שביקש “שלא ייגמר לעולם” באמת לא נגמר. הוא הפך לאחד משירי הזיכרון של עם שלם, מושר מדי שנה בימי הזיכרון. המילים הפשוטות שנכתבו כאן על החול האריכו ימים הרבה מעבר לכותבת שלהן, בדיוק כפי שביקשו.
קיסריה מלאה בשרידים של מלכים וקיסרים, של צלבנים וממלוכים. ודווקא כאן, על החול שממערב לחורבות הגדולות, נכתבו כמה מילים פשוטות שהחזיקו מעמד לא פחות מן האבנים. יש תקומה שנמדדת בחומות, ויש כזו שנמדדת בשיר.