בלילה אחד, אי שם בין השנים 26 ל-36 לספירה, הכניס הנציב הרומי פונטיוס פילטוס לירושלים את דגלי הלגיון. לא סתם בדים על מוט. על הדגלים התנוססה דמותו של הקיסר, ובשביל יהודי אותם ימים לא היה הבדל גדול בין דמות הקיסר לבין עבודה זרה גמורה בלב העיר. נציבים שקדמו לו נהגו להשאיר את הדמויות מחוץ לחומות, מתוך הבנה שיש כאן קו שאסור לחצות. פילטוס בחר לחצות אותו, ובכוונה עשה זאת בלילה, כשהעיר ישנה.
בבוקר, כשהתגלו הדגלים, עברה הבשורה מהר, והמונים עשו את הדרך הארוכה מירושלים אל קיסריה, כמאה ועשרה קילומטרים ברגל. שם, במושב הנציב על חוף הים, ביקשו דבר אחד: שיוציאו את הדמויות מן העיר הקדושה. פילטוס לא ענה. חמישה ימים וחמישה לילות רצופים הם שכבו על החול סביב מעונו, בלי אלימות ובלי צעקה, והוא התעלם, מתוך הנחה שהרעב והעייפות ישברו את רוחם לפני שלו.
על חוף הים, מול החיילים
ביום השישי הושיב אותם פילטוס בזירה, התיישב על כס המשפט, ונתן אות. חיילים שהחביא מראש מאחורי המושבים הגיחו והקיפו את ההמון בשלוש שורות צפופות של חרבות שלופות. המסר לא הצריך תרגום: או שתלכו הביתה ותניחו לעניין, או שתמותו כאן ועכשיו. ואז קרה הדבר שיוסף בן מתתיהו טרח לתעד. היהודים לא נסוגו ולא שלחו יד. הם השתטחו על הארץ, חשפו את צווארם, ואמרו שהם מעדיפים למות מלראות את תורתם מחוללת (מלחמת היהודים ב, קסט-קעד; וראו גם קדמוניות היהודים יח, נה-נט).
נעמוד רגע על התמונה הזאת. צוואר חשוף מול חרב שלופה הוא הטיעון החזק ביותר שאדם יכול להשמיע בלי לומר מילה. יוסף בן מתתיהו מספר שפילטוס נדהם מעומק דבקותם, והבין שטבח של המון שוכב וחסר נשק לא ייחשב לניצחון אלא לשפל שיצית מרד בכל המזרח. הוא נכנע. הדגלים הוצאו מירושלים, והאנשים חזרו לבתיהם. הם ניצחו לא מפני שהיו חזקים יותר, אלא מפני שהיו מוכנים להפסיד את הכול.
עיר של קיסר, שמסרבת לקיסר
יש כאן צירוף שקשה להתעלם ממנו. העיר שאליה ירדו נקראה על שמו של קיסר, והנמל שבתוכה, סבסטוס, נשא אף הוא את תוארו של אותו קיסר. אל תוך העיר הזאת, שכל אבן בה מכריזה על השלטון, באו יהודים כדי לסרב לדמותו של השליט. הם לא באו בחרב. הם באו בצוואר.
מסירות נפש איננה בהכרח מוות. לרוב היא הנכונות למות, ברגע שבו מתברר שיש דבר שאי אפשר לוותר עליו. הנכונות הזאת ליוותה את עם ישראל בכל הדורות שאחרי כן, אבל כאן, על חוף אחד, אפשר להצביע על המקום שבו היא נראתה בעיניים. קבוצה של אנשים פשוטים גילתה עד כמה רחוק היא מוכנה ללכת, ואולי גם הופתעה מעצמה. הם חזרו הביתה חיים, אבל את השורה הזו בהיסטוריה הם קנו בצווארם.