כשאומרים “סליחות”, רובנו מדמיינים סמטאות אבן בירושלים או בצפת, קהל עטוף בטליתות, חצות הלילה. אז זהו, שלא. יש מקום אחד שבו הסליחות נשמעות אחרת לגמרי, על חוף הים, מול השקיעה, בין חורבות של עיר שנבנתה כדי לפאר קיסר.
קיסריה.
אני אוהב להתחיל את סיור הסליחות דווקא כאן, על חוף הקשתות, כשהאור מתחיל לרדת. יושבים על החול, מסתכלים על הים, ולא ממהרים לשום מקום. שימו לב לרגע קטן אחד: החול זוכר. כל מי שעובר עליו משאיר עקבות, והים מוחק אותן, גל אחר גל. יש כאן גם הד לפסוק שאנחנו אומרים בימים האלה, “ותשליך במצולות ים כל חטאותם” (מיכה ז יט), ואין מקום שממחיש אותו יותר מן העמידה מול הים עצמו. יש בזה משהו שמתחבר בדיוק לימים האלה של השנה, אבל את המשך המחשבה הזו אני שומר לשטח.
שני עולמות שמתנגשים על החוף
משם מתחילים ללכת. עוברים על גשר מעל חפיר עמוק, ונכנסים אל תוך העיר שהורדוס בנה: תיאטרון, היפודרום, מקדש לכבוד הקיסר. עיר שכל כולה הצהרה אחת גדולה, הכוח מנצח והחזק שורד. וכאן, בדיוק במקום הזה, נולדת השאלה שמלווה אותנו לאורך כל הסיור: מה לנו, בכלל, לחפש בעיר כזאת בערב של סליחות?
התשובה מסתתרת בדמות אחת. רועה צאן שהפך לאחד מגדולי ישראל, שישב בכלא כאן, בקיסריה ממש. אני לא אספר לכם עכשיו איך הסיפור שלו נגמר, זה בדיוק הרגע שבשבילו שווה לבוא. אבל אני כן מבטיח לכם ששני עולמות שלמים מתעמתים כאן, וההכרעה ביניהם נוגעת בכל אחד מאיתנו הרבה יותר ממה שנדמה.
דמות אחת נוספת
ויש עוד מישהי. צעירה, מודרנית, שיצאה מקיסריה למשימה שכמעט אין בה היגיון, ובכל זאת יצאה. מה הקשר בינה לבין אותו רועה צאן מלפני אלפיים שנה? על זה נדבר מול הים.
הסיור נחתם בפינה שקטה בגן הלאומי, עם תקיעת שופר אחת. לא עוד טקס, רגע. כי בקיסריה, כך אני מרגיש, יש בתוך כל אחד מאיתנו קצת מרומא וקצת מירושלים. חודש אלול הוא הזמן לעצור את הריצה ולבדוק מי מהשניים מוביל.