היום זה נראה כמו שדה ארוך וריק על שפת הים, ובשוליו שורות אבן מדורגות שמטפסות אל האופק. קשה להאמין שכאן שכן פעם המקום הרועש ביותר בקיסריה. אבל דווקא במקום השקט הזה אפשר להבין את רומא טוב מכל מקום אחר, ולצדה, בניגוד חד, להבין גם את עצמנו.
הזירה של הורדוס
ההיפודרום שבנה הורדוס השתרע על חוף הים, בתוך תחומי הגן הלאומי של היום, מתחם מרוצים מוארך בצורת פרסה שהכיל כעשרת אלפים צופים. יוסף בן מתתיהו מכנה אותו “אמפיתיאטרון”, ומספר שהוקם מדרום לנמל כך שהצופים ראו את הים מאחורי המרכבות (קדמוניות היהודים, ספר טו). לא היה כאן רק מסלול לסוסים, אלא במה שכל תכליתה קהל: אלפי אנשים שבאו להריע, להמר ולצעוק יחד. עד היום אפשר ללכת לאורך שורות המושבים המדורגות שנשמרו יפה, ולראות את הקצה המעוגל של המסלול, המקום שבו ביצעו המרכבות את פנייתן החדה והמסוכנת ביותר.
זירה שאהבה דם
מרוצי המרכבות לא היו רק ספורט, הם היו זהות. הקהל התחלק לסיעות שנבדלו בצבע, הכחולים והירוקים, וכל אחת גררה אחריה מעמד שלם. היריבות הייתה כזאת שלעיתים גלשה מן היציעים אל הרחוב, עד מהומות אלימות ממש. וכשלא הספיקה הצעקה, פנו לכישוף. בחפירות נמצאו כאן טבלאות קללה מעופרת, לוחות דקים שעליהם נחרתו קללות בשמות סוסי היריב ורכביו, בבקשה מן השדים לשבור להם רגליים ולהפוך את המרכבה. ולא רק מרוצים נערכו כאן. הזירה שימשה גם לקרבות גלדיאטורים ולמצודי חיות טרף, ועל קיר המעקה שהפריד בין הקהל לזירה נמצאו שרידי ציורים של אריות ונמרים.
אבל הזירה הזאת ידעה גם דם אמיתי. אחרי חורבן הבית, בשנת 70 לספירה, הביא טיטוס לקיסריה אלפי שבויים יהודים, ולרגל חגיגות יום הולדת של אחיו הרג בזירה מעל אלפיים וחמש מאות מהם, חלקם בקרבות גלדיאטורים וחלקם בהשלכה לחיות טרף (מלחמת היהודים, ספר ז). זו הייתה הגאונות האפלה של רומא: היא ידעה להפוך אפילו את הרצח למופע שהמונים באים לחזות בו ולמחוא לו כף.
מול זה, האור של עקיבא
ובאותה עיר עצמה, מול אותה תרבות של דם ושעשוע, חי אדם שלימד את ההפך הגמור. רבי עקיבא, שלפי המסורת נכלא והוצא להורג בקיסריה, הוא זה שקבע ש”ואהבת לרעך כמוך” הוא “כלל גדול בתורה” (ספרא, קדושים ד). ולפי המסורת, כשסרקו הרומאים את בשרו במסרקות ברזל, קיבל עליו עול מלכות שמים באהבה וקרא קריאת שמע, כאילו ביקש ללמד שגם מול האכזריות הגדולה ביותר אפשר לבחור לאהוב. במקום שבו רומא עשתה מן האכזריות אמנות, העמיד היהודי את אהבת האדם כעיקרון שהכול תלוי בו. שתי תרבויות עמדו כאן זו מול זו על חוף אחד: אחת שמדדה את גדולתה במספר הצופים בזירת דמים, ואחת שמדדה אותה במידת החסד שבין אדם לחברו.
ומי ניצח? את התשובה נתנו חכמינו כבר לפני כאלף ושבע מאות שנה, כשקבעו “חרבה קסרי וישבה ירושלים” (מגילה ו ע”א). קיסריה, על זירותיה, היא היום חול ואבן שבורה, ואילו האור של רבי עקיבא, אהבת האדם שלימד, חי וקיים. במאבק הארוך בין קיסריה לירושלים, בין הכוח לרוח, ההכרעה כבר ידועה. על המאבק הזה, על שתי התרבויות ועל מי שניצח בו, הרחבנו במאמר חרבה קיסרי וישבה ירושלים.