בתוך הגן הלאומי בקיסריה, בין השרידים הרומיים והצלבניים, עומד מבנה שרוב המבקרים חולפים על פניו בלי לדעת מה הוא. זהו מסגד, והוא צעיר בהרבה מכל מה שסביבו. הסיפור שלו מתחיל רחוק מכאן, בהרי בוסניה.
בשנת 1878, בקונגרס ברלין, קיבלה האימפריה האוסטרו-הונגרית את השליטה בבוסניה והרצגובינה. חלק מתושבי האזור היו בוסניאקים, מוסלמים ממוצא סלאבי, ואלה חששו מן השלטון הנוצרי החדש. קבוצה מהם, כחמישים משפחות מן העיר מוסטאר, ארזה את חייה ויצאה לדרך ארוכה עד לחופי הארץ. סביב שנת 1884 יישבו אותם העות׳מאנים דווקא כאן, בתוך שטחה של העיר הצלבנית ההרוסה.
כפר חדש על עיר ישנה
חשבו על התמונה. משפחות פליטים מקימות את בתיהן בין חומות שבנו צלבנים שש מאות שנה קודם לכן, על אדמה שהניחה בה עיר של הורדוס. הם בנו בתים ושני מסגדים, וקראו למקום בשם שכבר היה כאן, קיסריה, בהגייה הערבית. שכבה על גבי שכבה על גבי שכבה, וכל אחת מהן חשבה לרגע שהיא האחרונה.
מדוע דווקא כאן? כי חורבה גדולה היא גם הזדמנות. היו כאן אבנים מוכנות, קרבה לים ואדמה פנויה. מי שאין לו בית מוצא בית גם בין חורבות של מישהו אחר.
סוף הפרק
הכפר הבוסני ישב על החוף עד מלחמת העצמאות. בראשית 1948 ננטש המקום, בתיו נהרסו, ופרק בן כשבעים שנה נסגר. מכל היישוב הזה נשאר בעיקר המסגד, עומד שקט בתוך הגן הלאומי, עד שקצת קשה להאמין שהיה כאן כפר שלם.
נעמוד רגע מול המבנה הזה. הוא מזכיר לנו שקיסריה איננה רק רומא וצלבנים. היא רצף ארוך של אנשים שהגיעו, בנו, וסופם שהלכו, כל אחד בתורו. המסגד על החוף הוא עדות אחת קטנה לכך שגם הפרקים שאנחנו כמעט לא מכירים היו פעם בית של מישהו.