בסוף המאה הראשונה לפני הספירה עמד המלך הורדוס על רצועת חוף חולי בשם “מגדל סטרטון”, מקום שולי ולא חשוב, והחליט לבנות שם עיר נמל שתתחרה בגדולות שבים התיכון. לא היה שם מפרץ טבעי, לא סלע מגן, לא מקור מים. היה רק חוף פתוח וים פראי. מה שקם שם בתוך כעשור הוא אחד ההימורים ההנדסיים הגדולים של העת העתיקה.
למה דווקא כאן
ההיגיון של הורדוס לא היה גיאוגרפי אלא פוליטי. הוא היה מלך יהודה מטעם רומא, ונזקק לשער ימי שיחבר את ממלכתו לאימפריה, נמל שדרכו יזרמו סחורות, חיילים ומכתבים. לאורך כמאה וחמישים הקילומטרים של החוף שבין יפו לעכו לא היה מפרץ טבעי מוגן אחד, ומי שהחזיק כאן נמל החזיק בעצם בחוליה בשרשרת שהובילה את התבואה ממצרים אל רומא. עיר נמל חדשה, נאמנה ומרשימה, הייתה גם מתנה לקיסר וגם הצהרת עוצמה. הוא קרא לעיר קיסריה על שם הקיסר אוגוסטוס, ולנמל קרא סבסטוס, “הנשגב” ביוונית, שהיא תרגום של התואר “אוגוסטוס”.
לבנות נמל במקום שאין בו מפרץ
הבעיה המרכזית הייתה פשוטה לניסוח וקשה לפתרון: איך יוצרים מים שקטים בחוף פתוח לגמרי. הפתרון של המהנדסים היה נועז. הם בנו שוברי גלים אדירים אל תוך הים ויצרו אגן מוגן, ולשם כך השתמשו בבטון הידראולי, תערובת מיוחדת עם אפר וולקני (פוצולנה) שהובא באוניות ממפרץ פוצואולי שליד נאפולי שבאיטליה, והתקשה דווקא במגע עם מי הים. את הבטון יצקו לתוך ארגזי עץ ענקיים שהושקעו אל קרקעית הים, וכך הוטבעו ענקי בטון ששימשו אבני יסוד לשוברי הגלים. האגן החיצוני שנוצר השתרע על כמאתיים דונם, אחד הנמלים המלאכותיים הגדולים בעולם באותה עת, נמל שיכול היה לקלוט צי שלם.
כדי להבין את סדר הגודל כדאי לעצור רגע על המספרים. את האפר הוולקני, כעשרים וארבעה אלף מטרים מעוקבים שמשקלם קרוב לחמישים אלף טונות, שינעו הנה בכמאה וחמישים אוניות משא ממפרץ פוצואולי. ארגזי העץ שאליהם נוצק הבטון היו בגודל של חדר, כארבעה עשר מטרים אורך ושבעה מטרים רוחב, והם הוצפו אל מקומם המדויק בים ואז הוטבעו. מול שובר הגלים הראשי בנו המהנדסים שובר גלים נוסף, שקוע וסמוי, שתפקידו לשבור את הגל עוד לפני שהגיע אל המזח, ואת פתח הנמל הפנו לצפון-מערב כדי שהחולות הנודדים לא יסתמו אותו. בכניסה עצמה התנשא מגדל ולצדו פסלי ענק, והורדוס קרא לו “דרוסיון” על שם דרוסוס, בן חורגו של הקיסר (מלחמת היהודים א, כא, ז).
הורדוס לא מצא מקום טוב לנמל. הוא בנה אחד. זה ההבדל בין מי שמתאים את עצמו לנוף לבין מי שכופה את רצונו עליו.
עיר שלמה, לא רק רציף
הנמל היה הלב, אבל סביבו קמה עיר מתוכננת לפרטי פרטים: רחובות ישרים בתבנית רשת, מקדש שהשקיף אל הים, מרחצאות, שוק, ובהמשך גם התיאטרון וההיפודרום. קיסריה נבנתה כעיר שלמה מהיום הראשון, לא כפר שגדל אלא חזון שיצא לפועל.
מה קרה לנמל המפואר
הגורל של סבסטוס מלמד ענווה. הנמל המפואר תפקד במלוא הדרו פחות ממאה שנים. כבר במאות הראשונות לספירה שקעו שוברי הגלים העצומים כחמישה עד שבעה מטרים אל מתחת לפני הים, כנראה בשל שקיעת קרקע ורעידות אדמה, ומה שהיה שובר גלים אדיר הפך למכשול טבוע. בראשית המאה השישית לספירה עוד ניסה הקיסר הביזנטי אנסטסיוס לשקם את מה שאפשר, אבל האגן החיצוני הגדול לא שב עוד לממדיו. כיום חוקרים וצוללנים ממשיכים לחשוף את שרידי הנמל, ובקיסריה פועל מאז 1992 הפארק הארכיאולוגי התת-ימי הראשון בעולם. ומה שהים לקח הוא גם מחזיר מדי פעם: על קרקעית הנמל התגלו בשנים האחרונות מטמון של כאלפיים מטבעות זהב מן התקופה הפאטימית, ומטען של פסלוני ברונזה מספינה רומית שנטרפה כאן במאה הרביעית.
הסיפור שממנו מתחילים
כשמבינים את סיפור הנמל, כל השאר מסתדר. התיאטרון, אמת המים והרחובות, כולם נגזרים מהחלטה אחת שאפתנית להקים עיר ים במקום שלא ביקש אחת. זו הנקודה שבה אני אוהב לפתוח את הסיפור של קיסריה: לא באבנים, אלא באדם שהחליט להזיז את הים.